"קריעה"
חנה קופלר (מתוך קטלוג התערוכה "ארעי באופן קבוע- מוזיאון ר"ג).
כנקודת מוצא להצבה הנוכחית של אורנה בןעמי, ברצוני להפנות את תשומת הלב לעבודת קיר קטנה ומינימליסטית ששבתה את עיני עוד בטרם נולד המיצב על מכלול מרכיביו.
עבודת המפתח "קריעה", סימן אבלות יהודי שדימויו צווארון ברזל חתוך ושסוע, ממצה, לטעמי, את העיסוק האובססיבי של בןעמי במהות הקיום "כאן" ל"שם", את המעבר מזיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי, את צביון המוות ואת הציווי לחיים אספקטים שאותם היא מפתחת בהמשך, בעבודות המאכלסות תערוכה זו.
"קריעה" היא אקט פולחני שהפך תחת ידה להגדרת מצב קיומי. "קריעה" באה חשבון עם חיים גדושי פרידה והשלמה, הינתקות והתחברות, עם ההכרה בקץ, אך גם עם תחייתה של ההסתגלות מחדש.
בטרנספורמציה שבין אותו אקט פולחני לבין מימושו הפיסולי, בודקת בןעמי את מידת יכולתה של יצירת האמנות לייצג, להכיל ולבטא, את המקום, את הזמן ואתהלך הרוח שבו היא נוצרת, אך בו בזמן היא בוחנת את מידת כוחה ליצור דבר חסר זמן ומקום, שתכליתו הצגת חוויה.
בהנחה שקורותיו של האמן מהווים חלק בלתי נפרד מיצירתו, הרי שהולדת האמנות מתוך המוות, כמו במקרה שלפנינו, היא המרה של חווית אובדן ביצירה, על כל המשתמע ממנה. בןעמי מתמצתת נקודות רתיחה אוטוביוגראפיות ומקפיאה אותן בחומר. כך בעבודה "קריעה" וכך במיצב "ארעי באופן קבוע", שנבנה מחפצים טריוויאלים של יום יום, שאינם אלא לקט של זכרונות, או שמא חוויות טראומטיות שעטו צורה ומסה, ככל שהתערטלו בתודעתה. שולחן, מיטה, שידה, שעון קיר, פטיפון, ספרים, תמונות, ארגזים ריקים, מכתבים ומזכרות, הפכו לסובלימציות של מוות ותלישות, פרידה ובריחה, ושל תמצית ילדותה שנארזה בכל רהיט וחפץ
שהוסטו ממקומם הבטוח לכאורה.
השלכותיו של המקרה הפרטי על זה הקולקטיבי מזוהות בתוצאה הסופית, הנצפית גם במנותק מסיפורה האישי של בןעמי, שכן, ההתכה בין משמעויות אוטוביוגראפיות לבין סמליות אוניברסלית, היא ביטוי אופייני לתפיסתה הכוללת את ייעודה כאמנית.
אביזרים פונקציונליים עובדו ונוסחו למהות אסטתית ולקונספציה אמנותית שנתגלמה בהם התרסה פוליטית חברתית, לוקאלית ואוניברסלית גם יחד.
המיצב הופקע מרשות הפרט והפך נחלת הכלל מטבע ייצוגו הויזואלי ומכוח ההצהרה האילמת שקפאה רועמת במקום הצבתו. הוא יוצר מיחבר חדש שמעלה את ערכם הטריוויאלי של מושאיו לספירות אמבלמטיות - לסמלים של נטישה, של עקירה, של נדודים, של פליטות, של ארעיות, של היעדר, של מעבר, של פרידה, של קריעה, ושל קריאה להשלמה עם מצבו הפרטי של האדם באשר הוא, עם מצבה הפרטי באשר היא...
